מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית פותח מחדש את שעריו ב-23 בדצמבר 2021 עם תערוכה מרתקת ומקיפה, שהתפרשה על פני כל חללי התצוגה החדשים, בהשתתפות מיטב האמניות והאמנים, הפועלים בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי. פתיחתו המחודשת של מוזיאון בעידן של משבר בריאותי, פוליטי וחברתי היא אירוע משמעותי, המעורר שאלות נוקבות: האם זהו אקט של אבולוציה ושל שינוי או של האדרת הכוח הממסדי? האם יצליח המוזיאון לבצר את מעמדו כמגדל שן ויבסס את עצמו באופן בלתי נמנע כחלק ממנגנוני הכוח המקומיים, השותפים למציאות האלימה, שבה אנו חיים, או שמא הוא עתיד להתהוות לכדי אתר חדש, המעודד פריצת גבולות, ובכך לסמן נקודת מפנה בחוקי המשחק שלו עצמו ובתכלית קיומו, בקשריו עם הקהל, ביחסיו עם המרחב הציבורי ובאינטראקציה בין הקהל לבין יצירות אמנות?
"המוסד", תערוכת הפתיחה של המוזיאון, מבקשת להפנות מבט ביקורתי למוסד המוזיאלי ולבחון את מעמדו ואת תפקידו במרחב התרבות הישראלי. היא מעלה לדיון סוגיות מרכזיות, הנוגעות לזהותם ולייעודם של מוזיאונים במאה ה-21 מהיבטים שונים: פילוסופיים, פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. בתוך כך מעוררת התערוכה הרהור על עתיד המוזיאון ועל מידת הרלוונטיות שלו, על האפשרויות הגלומות בו כזירת פעולה בממשקים שבין אמנות לחברה, בין אמנות לטכנולוגיה ובין מציאות פיזית לווירטואלית, וכן על התמודדותו עם האתגרים הניצבים בפניו על רקע השינויים בחוויית הצפייה ובהרגלי צריכת האמנות בעידן הדיגיטלי.
בתערוכה משתתפים כ-50 אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים, המציגים עבודות במגוון טכניקות: ציור, צילום, וידיאו, מיצב, פיסול ומיצג, חלקן נוצרו במיוחד עבורה.
בהקשר הכלל־ישראלי, התערוכה מתחקה אחר האופנים, שבהם מוסד המוזיאון משקף את סיפור החברה הישראלית, את האתוס שלה ואת הדרכים שבהן אלו מגולמים בבסיס קיומו. בהקשר זה מציבה התערוכה שאלה מהותית: האם בכוחם של מוזיאונים לאמנות בישראל להוביל שינוי חברתי־פוליטי, או שמא עלולה עובדת היותם חלק אינטגרלי מן התשתית הממסדית להיות בעוכריהם?
התערוכה מפגישה את הצופה עם חללי המוזיאון המחודש, תוך יצירת חוויה מרובדת, השוזרת בין הממד הרגשי לאינטלקטואלי, בין היומיומי לאוטופי, בין הפרטי לקולקטיבי ובין הפוליטי לפואטי. היא פורשת תמונה רב-שכבתית, החושפת את היחסים המורכבים בין העשייה האמנותית לבין המוסד המוזיאלי, זאת באמצעות עבודות משנות ה-70 של המאה ה-20 ועד ימינו אנו, המציעות מגוון נקודות מבט ועמדות, הנעות בין הפן האישי לפן החברתי-פוליטי, ביחס למוזיאון כמוסד, כחלל תצוגה וכמנגנון בעל השפעה בעיצוב תודעה. ממכלול העבודות מצטיירת תמונת מצב, המשקפת את האקלים התרבותי-חברתי בישראל.
רבים מן האמנים עוסקים בצדדים המוארים פחות של עולם האמנות, כשביקורת, אירוניה והומור נשזרים אלו באלו. חלקם מציגים מבט ביקורתי על תפקיד המוזיאון בייצור נרטיבים לאומיים וזיכרון תרבותי, ואחרים עוסקים בהיסטוריה הספציפית של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, במאפייניו האדריכליים של מבנה המוזיאון ובאוסף שלו. יש המביעים מחאה חריפה על הקשרים שבין הון-שלטון לבין עולם האמנות, ויש החוקרים את זהותם, את שייכותם ואת מקומם בעולם האמנות העכשווי כייצוג של החברה הישראלית. גם משבר הקורונה והשלכותיה של המגפה זוכים להתייחסות בתערוכה – מן העיסוק בחוויה קיומית, דרך מחאה חריפה על נעילתו של עולם התרבות בתקופת המגפה ועד ליצירת זיקה בין התפתחות אנושית למגפות ולאופן שבו אנו חווים אמנות.
לצד חללי התצוגה, חוויית הביקור במוזיאון המחודש מקנה לצופים גם הצצה מפתיעה ומסקרנת ל"אחורי הקלעים" של מוזיאונים. בשונה מן המקובל, כחלק מן התכנון האדריכלי, אין במוזיאון רמת גן "אחורי קלעים", ואין היררכיה בין הפונקציות השונות מבחינת מבטם של המבקרים. מרבית האזורים, שבמוזיאונים אחרים הכניסה אליהם מוגבלת, כגון משרדים או מחסני האוסף, גלויים למבקרים ומסייעים בהבנה שלמה של המנגנון המוזיאלי. בהקשר זה, של פרימת הגדרות החלל המוזיאלי ויחסיו עם הצופה, צפות ועולות שאלות מעניינות: מהו תפקיד המוזיאון כמוסד של הציבור הישראלי? מה הם הקשרים שהוא מקיים בפעילויותיו עם הקהלים, שאותם הוא מייצג ועם ציבור מבקריו? האם המוזיאון העתידי יוכל לגשר בין מגדל השן האמנותי לבין המרחב הישראלי והסביבה הממשית שמחוץ לכתליו? האם יצליח לגשר בין הקטבים בחברה ובין הקהילות השונות?
משתתפים:
ראידה אדון, זהר אלעזר, בילו בליך, עודד בלילטי, ארנון בן דוד, מרסל ברודטהרס, הדר גד, דוריאן גוטליב, נועה גור, מאיר (מירו) גל, אפרת גל־נור, חמודי ג'נאם, אסף הינדן, אלא היתם, פבל וולברג, אליעזר זוננשיין, יובל יאירי, מארק יאשאייב, עודד ידעיה, ענבל מארי כהן, עפרי כנעני וליאור זלמנסון, אילת כרמי ומירב הימן, לואיז לולר ,כרם נאטור, משה ניניו, סלה־מנקה בשיתוף עם ניר יהלום וקטורה מנור, אילנה סלמה אורתר, נרדין סרוג'י, הדס עפרת, ברונו פאינדו, אבנר פינצ'ובר, פרוטקטיב אדג': רויטל בן-אשר פרץ ומיכל שמיר, נעמה צבר, תמיר צדוק, לימור צרור, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדינה, מחמוד קייס (ליווי אוצרותי: אידריס / ברק רובין וליביה טליאקוצו), ברק רביץ, ברק רובין, יאנה רוטנר, דוד ריב, אלדד רפאלי, רונן שהרבני) ליווי אוצרותי: כרמית בלומנזון), בל שפיר, תנועה ציבורית
