בארץ אהבתי - עבודת גוף

עבודת גוף

אין זו "היסטוריה של מבני המחשבה" [...] אלא "היסטוריה של הגופים" ושל האופן שבו שיקעו בהם את החומרי מכול, את החי מכול.

מישל פוקו, תולדות המיניות I: הרצון לדעת, הקיבוץ המאוחד, 1996

 
מופעיו של הגוף וייצוגיו המשתנים באמנות הישראלית מוצגים בחלל זה כעיקרון מארגן, כהצעה להתבונן בתנודות הזמן והמקום כפי שהשתקפו והשתקעו בגוף. הגוף - כדימוי המגלם ומנכיח רעיונות מופשטים, כמושא להתבוננות, כמטפורה או כזירת פעולה – מיוצג בעבודות בקומה זו כמדיום שנרשמים עליו הלכי הרוח של התרבות והאתוס של התקופה, כמו גם יחסי הכוח, הפגיעות והפגמים, המצוקות והקשיים. תנועת המטוטלת הטווה את הסיפור הישראלי שבה וחוזרת גם בהקשר זה, נעה בין המקומי לגלותי, בין הגשמי לרוחני, בין הארצי לשמיימי, בין הקולקטיבי לפרטי.

גאולת הגוף עמדה במוקד הפרויקט הציוני, כתשובה לחוליי היהדות בגולה. כשם שהגלותיות הפגומה נחקקה בדימוי גוף חולני, מנוון ורפה, כך דומיין היהודי החדש במונחי הגוף הבריא. כנגד הדימוי הגלותי של היהודי הרדוף וחסר האונים, השרוי בספֵרות הרוח, הוצבה דמותו הארצית, החסונה והחושנית של ה"יהודי החדש", הנוטל את גורלו בידיו: החלוץ-הפועל-עובד האדמה הבונה את הארץ ושומר על גבולותיה - כאלגוריה המותחת זיקה ישירה בין בניין הגוף לבניין האומה, כפי שמתבטא  בציור חלוץ (בסביבות 1925) של מנחם שמי. גלגוליו של מודל ישראלי (גברי בעיקרו) זה נוכחים בעבודות האמנות לאורך השנים, מגיבים לו ומתפרקים ממנו. כך, למשל, ניכר הפער בין יצירותיו המוקדמות של ראובן רובין, שצוירו טרם עלייתו לארץ ישראל ומאופיינות בצבעוניות קודרת ודמויות חולניות, לבין שפת הציור החיונית, העשירה והצבעונית של יצירתו בארץ, המתארת לרוב את בני המקום השזופים והחסונים (כולל דמותו שלו).

תרבויות המזרח ותושבי הארץ הערבים, שנתפסו במבט האוריינטליסטי-הרומנטי של ראשית ההתיישבות כביטוי של קשר טבעי, קדום וגשמי עם הארץ, היו השראה לעיצובו של "היהודי החדש", לצד מיתוסים מקראיים ודימויים מתרבויות המזרח הקדום ומן העבר השֶמי, כפי שניכר, למשל, בפסלי האבן של יצחק דנציגר. ה"צבר" התקבע ככינוי האולטימטיבי למודל הילידי ההגמוני של בן הארץ האותנטי, המגלם את הקשר הישיר למקום, את ערכיה של חברה פשוטת הליכות המשוחררת ממחלצות הנימוס האירופי. לכך נוספה מורשת הקרב ותרבות השכול, שהצמיחו מיתוסים וגיבורי תרבות בדמות הלוחם עטור הגבורה והמגויס תמיד. גלגוליו של המיתוס המיליטריסטי הישראלי ניכרים גם בתצלומיו המבוימים בקפידה של עדי נס משנות ה-90, כשדמויות החיילים נקשרות באיקונוגרפיה נוצרית והם משולים לקדושים ולשליחים.

השנים שלאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים מסמנות את צמיחת האינדיבידואל על חשבון הקולקטיב ומאופיינות בפתיחוּת להשפעות תרבותיות חיצוניות. שנים אלה הולידו פעילות אמנותית ענֵפה, מרדנית ופורצת גבולות, ששאבה מסצנת האמנות בעולם, והתבטאה גם בצמיחתה של אמנות נשים. האמנים והאמניות שהחלו לפעול בשנות ה-70 ניקזו לעבודות האמנות גם שאלות פוליטיות, מוסריות ומגדריות. ביטוייו של גוף האמן/האמנית באותן שנים הפכו לזירה של מבע חי ופגיע, לעיתים אלים, כפי שניכר בעבודותיהם האקספרסיביות של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ. בציוריו של משה גרשוני, ובפרט בסדרת ה"חיילים" שצייר בראשית שנות ה-80, הדימוי המופשט והחושני מסמן את התמוססות הגוף ומעלה על הדעת גם נוזלי גוף והפרשות.  

את מקומו של סיפור-העל הציוני תפסו בהדרגה סיפורים חלופיים (נשי, מזרחי, פלסטיני, הומוסקסואלי, דתי), שהחלו לפרום את הזהות הישראלית האחדותית וההומוגנית ביחסה לגוף. עם זאת, דימויי גוף מהמסורת היהודית ממשיכים להבליח לאורך השנים באמנות הישראלית בדמותם של גלמים או צללים. אלה שולחים לעולמות המאגיה והמיסטיקה היהודית, למיתוסים הגלותיים של "היהודי הנודד", לרוחות התועות, חסרות הגוף והמקום של אגדת "הדיבוק", ולנוכחותם המופשטת, המטפיזית והרוחנית של נביאים ומלאכים.

רוני כהן-בנימיני