מה נשמע בבית?
מחוזות הבית ובני המשפחה, הטריטוריה הפרטית והמבט האינטימי, מופעם האנושי של חיי היומיום, כמו גם החדרים, הרהיטים והחפצים המאכלסים אותם, מיוצגים ברבות מן העבודות באוסף. כל אלה, לצד העיסוק ב"בית" כרעיון, כאידיאל או כמושג מופשט, הם נקודת המוצא לתצוגה בקומה זו, המבקשת לבחון את מרחבי הפנים הביתיים, כפי שהשתקפו באמנות הישראלית לאורך השנים מנקודות מבט שונות ובהקשרים משתנים.
מושג "הבית" בתרבות הישראלית מצוי תמיד בתווך שבין הבית כמרחב אישי לבין הבית כמרחב קולקטיבי-לאומי. בשני המקרים תפקידו לגונן, לספק מחסה, לשמש מקום מסתור בעת הצורך וגם לסמן זהות ולגלם את הקשר למקום. בניית הבית כרוכה תמיד בתהליך של התמקמות, פנימית וחיצונית כאחת. יותר מכל מושג אחר, "הבית" בתרבות הישראלית טעון במשמעויות החורגות מקיומו הפיזי והופכות אותו לסמל - של קיום, משפחה, מולדת, של שייכות וביטחון, ובה-בעת הוא עשוי להפוך למרחב מעורער, דורסני ומאיים.
הבית מופיע לעיתים כדימוי ארכיטיפי, כמו ביצירתו המוקדמת של משה מוקדי המתארת את הארץ בתום ילדותי רב קסם האופייני לתקופת היישוב. ומנגד, ביצירתו הסימבולית של מרדכי ארדון בתים מתמוססים ומתפרקים מוצגים כביטוי להשמדת הבית של יהודי אירופה. שנים רבות לאחר מכן, הבית מופיע כדימוי מסומן, מושטח ומרצד ביצירתה של מיכל רובנר, או בשילוב של ברזל ואדמה ביצירתו של מיכה אולמן. בעבודות אלה הוא מגלם מתח קבוע בין היציב לשברירי, בין היצוק לרעוע, בין הבטוח למתנדף ברוח.
אמנים אחרים מציגים בני משפחה, בין אם בשלווה מפויסת ובין אם במורכבות סבוכה של יחסים דינמיים ומתוחים. כך, למשל, בני משפחתו המתים של מיכאל גרוס – האב הסמכותי ואחותו האהובה - הופכים ביצירותיו למעין טוטם נוקשה הטבוע על קורות הבית, קירותיו ומשקופיו. ואילו נפתלי בזם, בדיוקן עצמי ייחודי ויוצא-דופן לתקופתו, מתואר כאב צעיר, מעט אבוד, לתינוק רך השוכב בעגלה.
חללי הבית, התפנימים, הקירות, הכלים והרהיטים מופיעים בעבודות רבות ומתארים מרחב אינטימי פרטי ומסוגר, המעיד גם על נוכחותם או היעדרם של בני הבית. לעיתים, חדרי הבית הם מקור השראה או נקודת מוצא לקומפוזיציות מופשטות, כמו בציוריו של אריה ארוך. ולעיתים, כמו בעבודות של אביגדור אריכא, פינות הבית והחפצים הביתיים משמשים מודל נגיש לציור, אמצעי להנכחת חיי היומיום. ביצירות אחרות, כמו הדלתות המחוררות בעבודה מוקדמת של סיגלית לנדאו, או העריסה בעלת העיוות המבני ורגלי הגרזן בעבודתה של יהודית סספורטס, הריהוט הביתי הופך ממגונן למאיים ונטען במשמעויות אלימות.
מקבץ נכבד של עבודות מתקופות שונות מתאר מבט מן החלון – מן הפנים המגונן אל החוץ הפתוח - ומסמן את המבט אל הנוף. בציור הארצישראלי המוקדם של ראובן רובין וישראל פלדי זהו מבט בנוף המקומי הנתפס כקסום; חלון הסטודיו של יחזקאל שטרייכמן בתל אביב והנוף הנשקף ממנו, החוזרים שוב ושוב ביצירותיו, הופכים לקומפוזיציה מופשטת; ובתצלומיו של דוד עדיקא זהו הנוף האורבני העכשווי, התל-אביבי, המאובק והמפויח, או הנוף הירושלמי של עיר מולדתו, המסותת באבן. בין אם ממשי ובין אם מדומיין, הבית – על חלקיו השונים, מרחביו האינטימיים, סימניו המבניים, הדמויות המאכלסות אותו והחיים שבתוכו - מופיע כאן כמרחב של שיטוט פנימי הרחוק מהמיתוסים והאתוס הלאומיים; לעיתים מרחב נעים ומגונן, ולעיתים מטריד ומערער.
רוני כהן-בנימיני
דימוי : ישראל פלדי, טבע דומם עם פרחים ליד החלון, 1929, צילום - אברהם חי
